אנטיתזה

(גילוי נאות: הבלוג חבר בתוכנית העמיתים של אמאזון, ובכתבה הזו קיים לינק לאמאזון. זה לא אומר הרבה, חוץ מזה שאני יכול להרוויח מכך שאנשים ירכשו את המוצר דרך העמוד הזה. גילוי זה יופיע בתחתית כל כתבה המכילה לינק כזה מעתה ואילך) הלינק לאמאזון הוסר בעקבות משיכת טרול לא רצוי. לא שווה את כאב הראש.
לפני כשנה כתבתי שאי הקופים הוא כנראה לא המקום שבו אנחנו צריכים להיות היום. אחרי הפרק הראשון של Tales of Monkey Island, שמחתי לגלות שטעיתי מאוד. אחרי הפרק השני, אני חושב שראוי לנסח מסקנה מחודשת: אי הקופים הוא עדיין אחלה דרך להתחבר לילד הפנימי שלך, אבל מצד שני אותו ילד לא תמיד מממש את הפוטנציאל שלו.

קצת הקדמה על המשחקים והפורמט: אחרי שבמשך שנים לוקאסארטס התכחשו לכל משחק עבר שלהם שלא מתחיל ב”מלחמת” ו”אינדיאנה”, לוקאס הכו פעמיים עם חידוש של “אי הקופים” המקורי ונתינת הזכויות ל Telltale לפתח משחק בפרקים הממשיך את הסדרה. Telltale היא חברה הנשענת כבר זמן מה על המודל הכלכלי של משחקים בפרקים - הם הספיקו לשחרר כבר שתי “עונות” של “סם ומקס” (ועמלים כבר על הבאה), ותוצריהם האחרים כוללים משחקים של Strong Bad, Wallace & Gromit, ו Bone. האנשים שעובדים ב Telltale הם בחלקם עובדים לשעבר של לוקאסארטס, שפוטרו כאשר החברה הפסיקה לייצר משחקי הרפתקאות, כך שהחדשות היו בגדר “ולמעריצים הייתה שמחה וששון”, וכו’.

למעריצים היו קצת פחות שמחה וששון מהמודל הכלכלי של הסדרה החדשה - TT הציעו למכירה רק “מנוי” לפרקים, כלומר - שלם מראש, קבל את הפרקים כשייצאו.  בנוסף, הסתבר שהגרסא שהוצעה למכירה ב Steam אינה מכילה משחקון של “מציאת אוצרות” שכלול בגרסא למכירה מ TT (אם כי לפחות כרגע כולם יכולים ליהנות ממנו בדמו. כדאי, כי כרגע המשחקון מזכה בהנחה של 25% על אחת העונות של TT). התיקון ההיסטורי הגיע עכשיו, כאשר אמאזון מציעים את הפרק הראשון למכירה בנפרד, ומציעים הפחתת תשלום מהעונה המלאה למי שקנה פרקים בודדים (כמובן שבתור מי שקנה את כל העונה אני קצת מעוצבן מהעניין, אבל ככה זה בחיים).

הפרק הראשון, Launch of the Screaming Narwhal, היווה הוכחת יכולת של TT ליצור משחק בסדרה. הוא כלל דיאלוגים וסיטואציות משעשעות, וחידות שהן גם פשוטות וגם מספקות למדי. העלילה של הפרק, שבה גאיבראש שחרר בטעות קללת וודו שמדביקה פיראטים במחלה ההופכת אותם לזומבים (וגם את היד שלו בדרך), נדמתה מעט לא מתאימה, אבל עלילה מעולם לא הייתה הצד החזק מדי של המשחקים בסדרה, שהיו יותר קומדיות מודעות לעצמן שבהן השחקן מנסה לעבור אתגרים מופרכים למדי ופוגש בשלל דמויות ביזאריות. בהיבט הזה, הפרק הראשון לא רק שמר על רוח הסדרה, אלא גם הצליח להיות ממוקד יותר מרובה. הייתה הרגשה כוללת שהשחקן יודע מה הוא אמור לעשות, גם אם זה משהו מאוד טיפשי. הדיאלוגים קוצרו למינימום שגם מעלה חיוך על הפנים, והתקציב הדל התבטא בפרק שהוא קצר, אבל מוצלח לכל אורכו.

הפרק השני, Siege of Spinner Cay, הוא סיפור אחר לגמרי. ניכר שהפרק הזה מנסה לעשות משהו שונה לחלוטין מהפרק הקודם, והוא מצליח בכך רק חלקית. בפרק הזה, גאיבראש מנסה להסיר את הקללה, תוך שהוא צריך להתמודד עם כמה השלכות מעשיות, פוליטיות, ורומנטיות שלה. הפרק שם דגש על דמויותיהם של ליצ’אק ואיליין, ואפילו מפתח קצת את גאיבראש. אף על פי שהדבר קצת חורג מהמנטאליות לפיה העלילה היא משנית, ההיבט הזה של הפרק נעשה בחן רב, כאשר הדמויות מתייחסות בנונשלאנטיות משעשעת לדברים כמו היד של גאיבראש, אבל מצד שני גם מציגות קטנוניות, קנאה, ואהבה. הבעיה היא במשחק עצמו, שלוקה בכמה מהמחלות הקשות יותר של ז’אנר הקווסטים, וכן בעיות הנובעות משיטת הפיתוח.

• בעיות פרופורציה בעולם המשחק: הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שהפתיחה ארוכה מדי. לאחר סיקוונס אינטראקטיבי חביב בהתחלה שמציג לנו דמות חדשה, נדמה שהמשחק מתחיל, אבל בפועל האזור הראשון נועד בעיקר לתת עוד אקספוזיציה, והחידות בו פשטניות מדי. רק כאשר עולם המשחק נפתח לשחקן הדברים מתחילים לזוז, אבל חלק מהעולם הזה הוא “ריק” במכוון על מנת לתמוך באחת החידות (למעשה, אף על פי שהפרק הזה מכיל יותר דמויות ומקומות מהקודם, ההרגשה המתקבלת היא של פחות תוכן). הפתיחה והסגירה של עולם המשחק יוצרים אי וודאות לגבי המקומות שבהם השחקן אמור לחפש פתרונות. הדוגמא הכי טובה לכך היא שני כלי השייט הקיימים בפרק, שלכאורה לכל אחד מטרות שונות, אבל בפועל מחליפים מטרות בינהם, והופכים את החידה הנ”ל לבעייתית.
• אי קונסיסטנטיות באופן פתרון החידות: הפרק הראשון שם דגש רב על למידה באופן פתרון החידות, בעוד בפרק הזה החידות הן די נפרדות ומסוגים שונים, ואפילו חדשים. ספציפית, אחת החידות דורשת מניפולציה של דמות על ידי בחירה בעומק הדיאלוג, בעוד שעד עתה נדרשה לכל היותר בחירה בתחילת הדיאלוג. בקיצור, מי שלא שם לב לבחירת דיאלוג מסויימת, נדפק. האופן שבו השחקן משתמש בחפצים הוא גם לא קונסיסטנטי במיוחד, כאשר קיים חפץ שלו השחקן לא זקוק כלל (ניתן להשתמש בו על מנת לקבל סוג של רמז למשהו שנדרש לעשות אחר כך, אבל אין צורך לעשות זאת). במקרה אחר גאיבראש מרים חפץ מסויים ודמות אחרת שואלת אותו מדוע הוא זקוק לו, והוא עונה שהוא לא יודע. אני מוצא את זה עצוב יותר ממשעשע.
• תחתוך, גאיבראש, תחתוך: אמנם Telltale אינם מחוייבים להוציא פרקים בלו”ז מסויים, אבל העובדה שאנשים רכשו מנויים מראש מכריחה אותם לעמוד בלו”ז סביר. ניכר שהפרק הזה היה מרוויח מליטוש נוסף הן ברמת העיצוב, והן בפרטים. אחת התלונות הנפוצות באינטרנט היא ש TT ממחזרים את מודלי הדמויות בין הפרקים. זה לא כל כך הפריע לי, אבל כאשר המשחק משתמש באותה דמות פעמיים במודע לשתי מטרות שונות בהפרש של חצי מסך זה לא רק זול, זה גם מבלבל. בכלל, הנטייה של המשחק להשתעשע על חשבון חוסר התקציב שלו לא שעשעה כאשר באג גרפי חמור בלט ממכנסיו של ליצ’אק בסוף הפרק, ותהיתי האם המפתחים ניסו לומר לי כאן משהו.

אני הולך לשחק בפרקים הבאים (אחרי הכל, קניתי את כולם כבר). אבל אני ממליץ למי שטרם רכש לרכוש ולשחק בפרק הראשון (ובשני, כשייצא באמאזון™), ולהחליט בעצמו האם הפוטנציאל מצדיק את רכישת הפרקים הבאים. אני אמשיך לדווח בבלוג, ובטוויטר.

על הנייר זה מעניין לקרוא איך יוצרים של משחק מתייחסים להמשך של היצירה שלהם על ידי חברות אחרות, אבל לפעמים צריך לחכות כמה שנים טובות כדי לקבל תשובות אמינות בנושא.

קן לוין מדבר על Bioshock 2, שלא יפותח על ידיו, בזהירות כמעט-חיובית. המשחק מפותח על ידי 2k Marin, שהוקמה על ידי כמה חבר’ה שפרשו מהאולפן של לוין. השמועות מדברות על סכסוך בינם לבין לוין (שמאז כבר הוכחשו).
אבל חייבים לזכור שהכסף של לוין והחבר’ה מ Marin עדיין מגיע מאותו המקום. ללוין, למשל, לא הייתה שום בעיה ללכלך על Electronic Arts, שעדיין מחזיקים בזכויות ל System Shock 3.

מי שעוד לאחרונה לכלך על EA הוא שון קופר, אחד מיוצרי Syndicate, שחידוש שלו כנראה מפותח כעת ב Starbreeze (”רידיק”). ושוב, קופר לא קשור יותר ל EA. מהצד החיובי של המשוואה, Remedy מאחלים הצלחה למקס פיין בהמשך דרכו ב Rockstar (שהפיצה את המשחקים הקודמים).

ייתכן שהאנשים שדעתם הכי אמינה הם אלה שאינם זקוקים לכסף. כך למשל ניתן להאמין לג’ורדן מצ’נר, שביקר את הסגנון האומנותי של Prince of Persia: Warrior Within, אעפ”י ש PoP הוא סימן רשום שלו והוא מרוויח מהמשך סדרת המשחקים.

ואולי זו בכלל לא שאלה של מי משלם את הכסף, אלא פשוט של לתת ליוצר את ההרגשה שהוא מעורב. רון גילברט מדבר בהתלהבות על החידוש וההמשך ל Monkey Island, ומדבריו ניתן להבין שהיה מעורב בשני המשחקים (הוא אף מופיע בקרידיטים של Tales of Monkey Island, שאת הפרק הראשון שלו סיימתי זה מכבר - אבל על כך בפעם אחרת). מהצד השני, אל לאו טורח לקשר לכל פיסת שטנה שנכתבת על המשחקים החדשים של לארי, ומקפיד לציין שלו אין שום קשר לזוועות הללו.

אולי העניין בתשובות כנות בנושא היא מה שמושך בכתבות רטרוספקטיבה כמו של Edge Online, הנכתבות ממרחק השנים. אבל כדאי לא לחכות יותר מדי זמן. אני זוכר שב 2001 עבדתי על כתבת רטרוספקטיבה על Wolfenstein עבור iGames. אחד הדברים שרציתי לעשות היה לראיין את סיילאס וורנר, שיצר את המשחקים הדו-מימדיים שעליהם ביססו החבר’ה ב id את המשחק שלהם, ולמעשה נתן להם את הזכויות על זיכיון שהיום מגלגל מיליוני דולרים. מצאתי את כתובת המייל העדכנית שלו, אבל הוא לא הגיב לשאלותיי בנושא. וורנר נפטר ב 2004 ממחלת כליות.

קוראים יקרים, אני פונה אליכם כעת בקריאה נרגשת.

חתימתכם נדרשת על העצומות הבאות:

הביאו את Brutal Legend ל PC!

החזירו את No One Lives Forever!

החזירו את ד”ר קווין, רופאה במערב!

קדימה. אני אחכה כאן.

קצת קשה לקחת ברצינות את וויל רייט כשהוא עוזב את EA ומקים חברת הזנק לפיתוח רעיונות למשחקים, במיוחד כזו שהאתר שלה נראה ככה.

אולי זו הציניות מדברת. אנחנו כבר כל כך רגילים לכך שחברות המשחקים מפתחות עוד מאותו הדבר, שכאשר EA ורייט יוצרים מיזם חדש אנחנו מתייחסים אליו כהזיות פנסיונריות. הדבר הגדול הבא, אנחנו מאמינים, יבוא ממי שלא תקועים בלופ של סיקוולים או רימייקים - כלומר, יוצרים עצמאיים או חברות קטנות.

האירוניה היא שמטבען, חברות אלה לרוב אינן מעוניינות לספק את הדבר הגדול הבא, כיוון שזוהי תחרות במגרש שבהן קיימות שחקניות גדולות ומנוסות מהן. לפיכך, הן מסתפקות במוצרי נישה. בהתאם, הקז’ואל נהפך לבמה מצויינת לשחקנים חדשים, כיוון שהנטייה של הרשת לטרנדים מאפשרת לפרוץ בקלות יחסית (אפילו שסדר גודל המכירות של משחקי קז’ואל כבר לא רחוק מזה של משחקים אחרים, וכן קיימות חברות מבוססות בתחום).

ואולי אין כזה דבר “הדבר הגדול הבא”. אולי אותו גל של קז’ואל - שמתבגר עם האוכלוסייה שמשחקת בו, ומתמזג לאט לאט עם משחקי ההארד-קור, יביא את השינוי לכלל התעשייה באופן הדרגתי, כך שלא יהיה ניתן לציין נקודה ספציפית שבה תפיסתנו של משחקי מחשב השתנתה.

ומצד שני, קשה שלא לפנטז על שינוי מהפכני כאשר בדשא של השכן גוגל עושה מהפכה בצורה שאנחנו תופסים את האינטרנט. גוגל כנראה עשירים מספיק כדי לקחת חזון מטורף כזה ולממש אותו - למעשה, הם משחררים את המוצר שלהם כפרוטוקול קוד פתוח (אם כי, כשחושבים על זה, אפשר לראות את המודל הכלכלי שייצור להם רווח גם מכך). אבל בשורה התחתונה אפשר להקביל את זה לסטארט-אפ של רייט. זה נשמע קצת מגוחך בימים שלאחר מותו של חלום בין 12 שנים, אבל אולי מה שהתעשייה הזו צריכה זה חלומות גדולים יותר, והנכונות להגשים אותם.

כדאי לצפות בסרטון של Google Wave - גם אם זה לא יילך להם, מדובר בחזון מרשים. במיוחד אהבתי את ה Extensions של המשחקים (51:20) - בכך, גוגל לא רק שיכולה למצב את עצמה כשחקן בתחום הקז’ואל, אלא לספק פלטפורמה נהדרת למפתחי משחקים, קז’ואל והארד-קור כאחד. אני כבר שנים טוען ש Civilization יכול רק להרוויח מגרסת דפדפן.

אז הלכתי לאתר של 3drealms, והורדתי את Arctic Adventures, מהמשחקים המוקדמים של Apogee, ששוחרר לפני חודשיים כ freeware. למשחק הזה יש ערך נוסטלגי די גדול בשבילי - גרסת ה shareware שלו הגיעה עם הספר “התנ”ך של משחקי המחשב”,

הייתה לי איזושהיא נקודה לגבי נוסטלגיה, אבל התייאשתי איפשהוא בתחילת Arctic Adventure. אה, למי איכפת, הנה יאצי נגד ג’וס ווידון.

הדבר המדכא באמת עבורי ב DNF הוא אפילו לא שהמשחק לא ייצא. גם ככה אני בקושי מספיק לסיים את מה שאני משחק בו כרגע.

הדבר המדכא הוא המחשבה שאנשים השקיעו חלק ניכר מחייהם במשחק הזה ולא יצא מזה הרבה. קיית’ שולר עבד ב 3DRealms מאז 1991, וב 2006 עבר ל Gearbox. בתקופה של DNF הוא תרם למשחקים של חברות ש 3D Realms שיתפה איתן פעולה, אבל המשחק האחרון “שלו” הוא Shadow Warrior מ 1997. מעבר לשורה בקורות החיים, רק בידיעה שמישהו משתמש במוצר תוכנה פיתחת יש משהו מאוד מספק. וכמובן שאם אף אחד לא ישתמש בו, יש בכך משהו מאוד מאכזב.

זו אינה הפעם הראשונה שעבודה על DNF יורדת לטימיון. פיתוח המשחק הותנע מחדש לפחות פעמיים. מעבר לאי ההיגיון הכלכלי המיידי, תהליך פיתוח כזה לא יכול להיות טוב למשחק עצמו. בסופו של דבר חברת פיתוח חייבת לשחרר מוצר כדי ללמוד ולהשתפר באמת. במילים אחרות, 3DRealms היו רחוקים מהשטח, מה שאולי השפיע על אנשים כמו שולר לעזוב אותה.

ברושארד אמר עוד ביוני 98 שהוא לא מתכוון לשחרר את המשחק עד שהוא יהיה המשחק הטוב מסוגו. אבל בזמן הזה הוא יכל כבר לשחרר שלושה משחקים טובים. אולי את מה שקרה ל DNF אפשר להבין  מהאמירה של שולר בראיון למעלה: ברושארד ומילר הם הכי טובים בללטש משחקים. כתלות באיך שמסתכלים על זה, DNF מעולם לא הגיע לשלב הליטוש, או לחילופין היה שם תמיד.

רק היום! מזכרות מ DNF תמורת קליקים! תמונות, סרטים, אלטע-זאעכן!

אני הולך לשלוח לברושארד אישית את חשבון הפסיכולוג.

מסתבר שהיות ו DNF לא יצא אני מרטתי שערות בציפייה למשחק אחר (סורי - עובד רק באקספלורר. גם אני מבואס מהעניין).

• נו באמת, אחד באפריל היה לפני קצת יותר מחודש.
• לא יכול להיות, הוא אמר שהוא יגיע בכריסמס.
• לא יכול להיות, ג’ורג’ ברושארד תמיד יודע על מה הוא מדבר.
• לא יכול להיות, זה אומר שסקוט מילר יהיה פנוי לשכתב את הדיאלוגים במקס פיין 3, וזה יהיה רע לכולנו.
• לא יכול להיות, אני כותב פוסט ב 12 בלילה על משחק מחשב שלא יראה אור יום, 12 שנה אחרי שכתבתי על כך בהתרגשות בפנזין שערכתי כשהייתי בן 13.
• לא יכול להיות, זה נראה הגיוני לתייג את הפוסט הזה ב”רטרו”.

(והרי החדשות. התחזית למחר: כעס).