רק סטריפ הפעם. מחשבות מאוחר יותר השבוע.

בעקבות רעיון מהודעה בעין הדג.

אני חושב שאם היינו אומרים לעצמנו לפני עשר שנים שבעוד עשר שנים שוק משחקי המחשב ימות, היינו מופתעים מעט מעצם העלאת הנושא. הרי, עד עכשיו, כבר היינו אמורים להיות עם בן כלאיים של המחשב והקונסולה, במקום עם שניהם. בבירור, זה עדיין לא המצב. אם לציין סיבה אחת, אז יש את אי ההתאמה של ז’אנר האסטרטגיה לקונסולות, לפחות כרגע.

אבל בסופו של דבר, מהרגע שנתגבר על עניין השליטה, עדיין יש פער אדיר בין חוויית המשחק בקונסולה לחווית המשחק במחשב. הקונסולה מספקת חווית משחק חסרת הפרעה, בלעדית. על המחשב לשחקן יש תמריץ הרבה יותר גדול לקטוע את חווית המשחק, שלא לדבר על כך שלעיתים המחשב קוטע אותה עבורו - multi-tasking הוא עדיין פיצ’ר של מערכות הפעלה, ואין צוות QA בעולם עם היכולת להתמודד עם מה שרץ ברקע אצל כל אחד ואחד מאיתנו. זה לא בהכרח דבר רע; בין היתר, זה מאפשר לנו מעבר יותר חלק בין עבודה להנאה שקונסולות לעולם לא “יבינו”.

מצד שני, חוסר היכולת להגיע לאותה רמה של immersion על המחשב האישי הופך חוויות משחק שמנסות לעשות זאת להרבה פחות מושכות. במקביל, זה הופך משחקי casual להרבה יותר מושכים: אנחנו יכולים להפסיק בקלות מתי שנרצה (או לפחות כך אנחנו אומרים לעצמנו), או לדפדף מהמשחק כדי לראות אם קיבלנו תגובה, ובסופו של דבר כל הדרכים להרוג את הזמן שקולות, לא?

אני לא באמת מאמין בטיעון האחרון. גם אם Portal נוטה להיתקע אצלי לפעמים, שום חוויית קז’ואל לא תצליח לשכפל את ההתמסרות שלי אליו. כיוון שמשחק טוב נשאר איתך גם אחרי שסיימת איתו, ומ Zuma נשארו לי לכל היותר חלומות שבהם אני יורה כדורים מהפה. אני כן חושב שזה לא רלוונטי מה אני מאמין. משחקי קז’ואל הם כאן כדי להישאר ולטמטם אותנו לאבדון. מי שרוצה immersion, ראוי שיתחיל לחשוב איזה קונסולה עדיף לקנות.

שלא תבינו אותי לא נכון; אני לא אומר שהמשחקים האלה לא יכולים להיות חכמים, או אפילו לא מתוחכמים. מצד שני, גם לפני 15 שנה היו משחקים כאלה. כדי שמשחק יזיז לי באמת הוא צריך הרבה יותר מרעיון חכם, הוא צריך להעביר אותו בצורה שתגרום לי לא לרצות לזפזפ לפורום (וכן, ליציאה הפיזית ממערכת החלונות חלק חשוב בכך).

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה מתוך כוונה לשוב אל SpellBlazer שלונקק למעלה, בינתיים כבר התחרטתי. עדיין, אם חשקה נפשכם בכך, אחלה דרך להרוג זמן.

גדלתי על אינדיאנה ג’ונס. הסרטים, כמובן - אני חושב שמסע הצלב האחרון הוא הסרט המצולם שראיתי הכי הרבה פעמים. אבל משחקי ההרפתקאות היו שניים מהמשחקים שהכי השפיעו על הצורה שבה אני משחק ועל הסגנון שאני אוהב. כשהייתי מבוגר מספיק לשחק בהם, החופש להשלים חלק במשחק במספר רב של צורות, כל אחת מהן שלמה כל כך בהקשר העלילתי והמשחקי, משך אותי לשחק שוב ולנסות את זה אחרת (ובעגת הגיימרים, אפשר לומר שאני completist).

אם לקחת דוגמאות יותר חדשות, הרי שגם ב MGS2 ו Portal הגעתי די רחוק עם צורות המשחק האלטרנטיביות (לא עד הסוף, כי מנקודה מסויימת זה הרגיש כאילו שאני בעיקר קורא מדריכים כדי לנסות לעבור אתגרים קשים בטירוף). Bioshock, לעומתם, לא משך אותי לעשות כן, ופשוט צפיתי בסרט הסיום האחר מהספריה של המשחק (לא מזמן התחלתי לשחק במשחק שוב מסיבה אחרת. על כך בפוסט אחר). אני לא חושב שהמשחק נועד שישחקו אותו שוב - קן לוין גם מאשר שהוא לא התכוון לסיים את המשחק במספר אופנים.

אבל אם נחזור לאינדיאנה ג’ונס, כמובן שמשחקי מחשב מבוססי זיכיון חבים חלק ניכר מהצלחתם למעריצים שרוצים לשחק את הפנטזיה שלהם. במידה מסויימת, אני חושד שהחיבה שלי למשחק האחרון בסדרה נבעה בחלקה מכך. מצד שני, לא לגמרי איבדתי את חוש הביקורת שלי, שכן אני עדיין מנסה להבין מה מצאו בסרט האחרון במוג’ו ואפילו רון גילברט.

ואולי מהרגע ששיחקת את הפנטזיה שלך, הרבה יותר קשה לראות אותה סטטית על המסך? הסטריפ שלמטה חב את הרעיון שלו לשאלה הזו, ולביקורת הזו.