גדלתי על אינדיאנה ג’ונס. הסרטים, כמובן - אני חושב שמסע הצלב האחרון הוא הסרט המצולם שראיתי הכי הרבה פעמים. אבל משחקי ההרפתקאות היו שניים מהמשחקים שהכי השפיעו על הצורה שבה אני משחק ועל הסגנון שאני אוהב. כשהייתי מבוגר מספיק לשחק בהם, החופש להשלים חלק במשחק במספר רב של צורות, כל אחת מהן שלמה כל כך בהקשר העלילתי והמשחקי, משך אותי לשחק שוב ולנסות את זה אחרת (ובעגת הגיימרים, אפשר לומר שאני completist).

אם לקחת דוגמאות יותר חדשות, הרי שגם ב MGS2 ו Portal הגעתי די רחוק עם צורות המשחק האלטרנטיביות (לא עד הסוף, כי מנקודה מסויימת זה הרגיש כאילו שאני בעיקר קורא מדריכים כדי לנסות לעבור אתגרים קשים בטירוף). Bioshock, לעומתם, לא משך אותי לעשות כן, ופשוט צפיתי בסרט הסיום האחר מהספריה של המשחק (לא מזמן התחלתי לשחק במשחק שוב מסיבה אחרת. על כך בפוסט אחר). אני לא חושב שהמשחק נועד שישחקו אותו שוב - קן לוין גם מאשר שהוא לא התכוון לסיים את המשחק במספר אופנים.

אבל אם נחזור לאינדיאנה ג’ונס, כמובן שמשחקי מחשב מבוססי זיכיון חבים חלק ניכר מהצלחתם למעריצים שרוצים לשחק את הפנטזיה שלהם. במידה מסויימת, אני חושד שהחיבה שלי למשחק האחרון בסדרה נבעה בחלקה מכך. מצד שני, לא לגמרי איבדתי את חוש הביקורת שלי, שכן אני עדיין מנסה להבין מה מצאו בסרט האחרון במוג’ו ואפילו רון גילברט.

ואולי מהרגע ששיחקת את הפנטזיה שלך, הרבה יותר קשה לראות אותה סטטית על המסך? הסטריפ שלמטה חב את הרעיון שלו לשאלה הזו, ולביקורת הזו.