בזמן ש Assassin’s Creed מתעקש להתרסק על המחשב החדש עקב התחממות יתר של כרטיס המסך (שבתורה, נראה שנגרמת כתוצאה מתשתית חשמל בעייתית), חזרתי אל כמה תענוגות מעט יותר אסקפיסטיים (מהסוג שאמרתי שאני לא אחזור אליו).

אחרי פעילות תחזוקה סטנדרטית למכשיר הסלולארי שלי, קיבלתי חודש חינם של הורדות מאורנג’. חשוב לציין ש”חודש חינם” פירושו “חודש חינם במסגרת ערך ההורדות המוקצה בחבילה” - מה שהמוכרת שכחה לציין. הדף האישי בסלולארי מציין את הערך שנוצל והערך הנותר מהחבילה, אבל הורדות משחקים לא מציינות את הערך כאשר קיימת חבילה, ופשוט מופיע לידן 0. המוכרת הבהירה שבתום החודש אוכל להפסיק את החבילה דרך האתר, אבל בפועל החבילה הופסקה אוטומטית - אולי יש איזשהוא מדד שאומר שניצלתי את החבילה באופן שאינו משתלם לאורנג’.

לא כל ההורדות עבדו חלק - Duke Nukem 3d Mobile תוקע את המכשיר, ו Orcs and Elves פשוט סירב לעבוד. ייתכן שהייתי מקבל איזשהוא זיכוי עליהם אם היה לי כוח לנווט בסבך הבירוקרטיה של אורנג’ - אחרי שיחה אחת התייאשתי, וגם כך לא מצאתי יותר מדי משחקים מעניינים.

ל Metal Gear Acid Mobile ו Command And Conquer Mobile עוד אגיע מתישהו, אבל המשחק הראשון שמשך את עיני היה Prince Of Persia Classic .  כפי שגיליתי מאוחר יותר, מדובר בהסבה של הגרסא המחודשת ל XBox Live Arcade של המשחק המקורי. כלומר - זהו פורט של רימייק, צירוף שכבר עשוי לרמוז שהתפוח ייפול כמה קילומטרים טובים מהעץ.

העץ, במקרה הזה, הוא Prince of Persia המקורי. PoP היה אחד המשחקים הראשונים ששיחקתי בהם (נדמה לי שקדם לו Thexder), ומאוחר יותר אחד הראשונים שסיימתי, ואחד הראשונים שסיימתי ללא צ’יטים. שיחקתי בשלבים שוב ושוב על מנת להשיג תוצאות טובות יותר, אף על פי שהמשחק עצמו לא נתן שום תמריץ לעשות כן מעבר למספר הדקות על השעון. המשחקיות עצמה הייתה הפרס - איך להפיל את השומר אל תוך הבור, או איך לסיים את המשחק גם תוך ויתור על כל שיקויי הבריאות. מי שמדבר על PoP כמשחק הפלטפורמות הריאליסטי הראשון עם אנימציה חלקה ממעיט בערכו - לפני הכל, הוא משחק פלטפורמות טוב.

PoP Classic הנייד הוא לא משחק פלטפורמות רע, אבל הוא גם לא PoP. בהיבט הטכני הוא באמת עושה את העבודה. הגרפיקה יפה - הן הרקעים והן האנימציה. השליטה ממש נוחה - בדרך כלל אחת הבעיות הקשות במשחקים לסלולארי היא חוסר היכולת ללחוץ על שני כפתורים בו זמנית, אבל כאן זמן התגובה בהחלפה בין הכפתורים הוא כה מזערי שכמעט ולא שמים לב. למעשה, המשחק סלחני למדי בכל מה שנוגע ללחיצה על הכפתורים, עד כדי כך שהוא הופך כמה “לחיצות מאוחרות” לתנועות אקרובטיקה של הנסיך. יש בכך חן רב, וחסכון של עצבים רבים. בתחום השליטה ישנן עוד כמה הפתעות חביבות, כגון הסלטה לאחור, ו”ריקוד על התקרה” המאפשר לפרק לבנים סוררות בקלות. יש מקום להתלונן על כך שקשה לראות חלק מהמלכודות בגלל הגודל של המסך - במיוחד כאלה הנמצאות בתחילת כל מסך, מה שמונע משחקיות “ריצה מטורפת”, אבל בעיני השינון וההימנעות מאלה הוא חלק מהמשחק. מבחינת הסאונד, חלק מהצלילים פשוט “חסרים”, וחלקם נשמעים מאוחר מדי, אבל לפחות האיכות שלהם סבירה.

עם זאת, כאמור, זה לא PoP, ואולי הבעייה היא שהמשחק בנה את הציפיות שלי להאמין שזה מה שאני מקבל. לאחר שלב אחד עם אלמנטי משחק של איסוף מטבעות ומפות שלבים (אבוי), המשחק פותח אפשרות של מצב משחק “קלאסי”, ללא הדברים האלה. למרבה הצער, “קלאסי” זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליו.
הקרבות צומצמו ל”חסום והכה”. אפשר לשכוח מחילופי הצדדים עם השומר והריצה קדימה, למשל. לא שזה משנה הרבה, כיוון שעל אף שהגבלת השעה עדיין קיימת, היא לא מהווה מכשול קשה מדי. כמעט חצי מהמשחק קוצץ.

התחלתי לחשוד כשלא מצאתי את השלד בשלב השלישי (הביקורת הזו דווקא מזכירה אותו. אני תוהה האם הוא קיים כמכשול לא הכרחי, שזה עצוב, או האם מחבר הביקורת לא סיים את המשחק). בהמשך התברר לי שהשומרים המיוחדים - “הפסל”, והשומר השמן - גם הם לא נמצאים. הצל של הנסיך נמצא, אבל ה”עימות” איתו נחתך החוצה. העכבר גם נחתך (אבל מופיע בסוף). זה לא מקרה של “גרידו ירה קודם“, שבו אולי ניתן להתווכח על חשיבות ההבדל - חמישה שלבים נחתכו החוצה. יש עוד שני מצבי משחק, של “פגיעה אחת” ומצב שבו השעון לא מתאפס בחזרה לתחילת השלב, אבל בסופו של דבר אורך החיים של המשחק הוא לא הבעיה. ברור שהמשחק יהיה קצר, אבל חיתוך התכולה הוא מלאכותי ומאכזב, בעיקר כי לפחות בהתחלה נראה שהמשחק נאמן למקור.

אני מאוד מעריך את GameLoft, שאחראים למשחקים הניידים המבוססים על הסדרה החדשה של PoP. למרבה הצער, כאן הם כנראה אחראים רק לכותר ה XBox, שכן הקרדיטים בסוף נראים יותר כמו רשימת נוכחות של מסחטת יזע סינית. המשחק דווקא כן סובל מהנטייה הלא ברורה של המשחקים של GameLoft לשים תמונות של בחורה בלבוש חושפני בסיום כל שלב, מה שנותן לכל העניין הרגשה של סטריפ פוקר (וכמובן מטריד בשל הנגישות של המשחק לכל הגילאים).

שלוש תהיות לסיום:

1) האם זה המצב גם בכותר ה XBox?

2) מה היו הסיבות לקיצוץ?

3) האם ג’ורדן מכנר (שאגב, הזכויות על הנסיך עדיין שייכות לו, ושמו מופיע טרם המשחק) מודע למחדל הזה?

בזמן מאז העדכון האחרון, הספקתי בעיקר לעבור דירה, וכרגיל, להתעצל לכתוב.
בדירה החדשה יש לי גם מחשב חדש, מה שאפשר לי סוף סוף לרכוש את Assassin’s Creed ו Mass Effect (ולקבל בחינם את Battle For Middle Earth, למרות שאין לי מושג אם אני אי פעם אשחק בו). במקביל, התחלתי לשחק בחידוש ל Quest For Glory 2, וכהכנה אליו שיחקתי שוב ב Quest For Glory VGA (אבל על כך, בפעם אחרת).
קצת רשמים ראשונים מ Assassin’s Creed:

AC הוא מהמשחקים שאנשים או מאוד יאהבו, או מאוד ישנאו. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה, אבל בכל זאת משהו בו מושך אותי לשחק בו. מעבר להיותי completist, אני מניח שאיפשהוא אני רוצה להיות שייך לאליטת האנשים ש”מבינים” את המשחק.

האמירה של יאצי מהביקורת השבועית מהדהדת לי בראש - AC הוא גם “משחק אוטר”, כלומר, משהו שנראה יותר כאילו שהמפתחים פיתחו בשביל עצמם מאשר בשביל שמישהו ממש ישחק בו, והמקרה היחיד שתאהב אותו הוא אם במקרה המוח שלך משדר על אותו הגל של המפתחים. זה סוג של GTA פוגש את Prince of Persia, וזה שילוב שפשוט לא עובד.
זה לא שאין כאן רעיונות טובים. כל הרעיון של מצב משחק “שקט” ו”אגרסיבי” נשמע כמו משהו שיאפשר לשחקן להשפיע על הסביבה בצורה מעניינת באמצעות אינטראקציה פשוטה. כמו טרילוגיית PoP, האקרובטיקה יוצרת חופש תנועה מרנין, וביחד עם העולם הפתוח, הפוטנציאל להחזיק את האשליה של חופש הפעולה הוא עצום.
בפועל, המשחק לא מצליח להחזיק את האשליה הזו. השחקן בדרך כלל נדרש לרצף מאוד ספציפי של פעולות כדי לפתור את הבעיות שלו, ובסופו של דבר זה נראה יותר כמו מספר שלבים שאפשר לעבור בינהם דרך hub. הבעיה היותר חמורה היא שרוב הזמן, אין באמת דרך מעניינת להשפיע על הסביבה. האינטראקציה עם הדמויות מסתכמת בלהתנגש בהם או - עצרו את הנשימה - לא להתנגש בהם. אני מניח שאפשר להתחיל במסע טבח שכמותו לא ידעו מאז ימי הביניים, אבל בניגוד ל GTA, המשחק מעודד את השחקן לא לעשות זאת. המשחק לוקח את עצמו ברצינות מדי, ועד שפוגשים דמויות שמדברות הן פולטות מפיהן את עלילת המד”ב\היסטוריה שלו באופן משעמם עד מגוחך (גילדת מתנקשים שאחד מעקרונותיה הוא לא לפגוע בחפים מפשע - אוי).

אני ממש אוהב את שיטת הקרבות. הרעיון של “הילחם-באויב-אחד-ובינתיים-דאג-שיתר-האויבים-לא-יתקרבו” גורם לכל העניין לעבוד כמו סוג של ריקוד מטורף, ובינתיים לפחות הוא לא נמאס. ההתנקשויות מגניבות, אבל בדרך כלל יש דרך מאוד ספציפית לבצע אותן, מה שהופך את החוויה לסטטית משהו.

הדבר שהכי עלה לי על העצבים הוא ההתעקשות של המשחק ללמד אותי במפורש איך לשחק, גם אחרי שתפסתי פחות או יותר איך הדברים עובדים. המשחק מתחיל בשלב הדרכה קצר, אבל גם לאחר מכן המשחק בוחר להסביר על כל צעד ושעל מה אתה צריך לעשות, וחוסם למעשה את השיטוט בעולם הפתוח זמן רב יחסית. אחד מהדברים שהמשחק בוחר להכיר לשחקן בנקודה זו הוא “חיפוש האוצרות”, שבעיני לא צריך להיות פיצ’ר שמועבר בזמן ההדרכה, אלא בונוס לשחקנים המשקיענים.
בכלל, “חיפוש אוצרות” הוא מכניקת משחק מעצבנת לא פחות מ”העלה את התכונות שלך על ידי ביצוע חוזר של אותה הפעולה“. ג’ון רומרו פעם אמר שבמשחק צריך להיות משהו מעניין בכל חדר. איכשהוא, מפתחי המשחקים הצליחו לגרום לשחקנים לרצות את ההיפך הגמור - השחקנים צריכים ללכת ולחפש משהו בכל חדר, כדי לקבל משהו מעניין בסוף. זה הרבה יותר משתלם למפתחים, וממכר לאובססיביים כמוני, אבל זה לא באמת כיף.

עוד פוסט על המשחק כשאסיים את כולו. בינתיים, סרטון למי שרוצה להבין מה זה “משחק אוטר”.